משה זנבר

 משה זנבר נולד ב - 29 במרץ 1926 בקצ'קמט, הונגריה. הוריו, שלמה ומרים זנדברג, נרצחו באושוויץ בשנת 1944.

אביו של זנבר עסק בייבוא וייצוא של סחורה חקלאית. בשנת 1941 הוא נלקח על ידי הנאצים למחנה עבודה ושוחרר עקב גילו המתקדם, אולם בשנת 1944 הוא נעצר ומצא את מותו במחנה אושוויץ.

אמו, מרים, התייתמה מהוריה בגיל 3 וגדלה בבית יתומים בגרמניה. לאורך השנים עסקה בהנהלת החשבונות של עסקי המשפחה, עד למעצרה בשנת 1944. גם היא מצאה את מותה בתאי הגזים באושוויץ.

לימודיו התיכוניים של זנבר הסתיימו עם כיבוש הונגריה על ידי הנאצים. בראשית יוני 1944 הוא גויס לשרות העבודה וכעבור מספר חודשים נשלחה יחידתו אל מחנה דכאו בגרמניה, שם היה מעובדי הכפייה. באפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי בעלות הברית. זנבר חלה בטיפוס ולאחר תקופת התאוששות חזר להונגריה והחל ללמוד כלכלה באוניברסיטת בודפשט.

בהונגריה היה זנבר פעיל בתנועת "העובד הציוני" ושימש כראש מחלקת הכשרת עולים.

בשנת 1948 הוא עלה ארצה על סיפון אניית מעפילים וגויס לצה"ל. במהלך מלחמת העצמאות הוא נפצע בקרבות לטרון.  עם סיום שירותו הצבאי החל בלימודי כלכלה, סטטיסטיקה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אותם סיים בשנת 1953.

בשנת 1951 נישא לברכה ולבני הזוג יש שתי בנות.

בתחום הכלכלי פעל זנבר בכמה מישורים:

באקדמיה – כחוקר וסטטיסטיקאי במכון למחקר חברתי שימושי בירושלים. בין השנים 1958-1956 הוא שימש כסגן מנהל המכון. כמו כן עסק בהוראה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב.

בשירות הציבורי – מילא שורה של תפקידים במשרד האוצר: מנהל מחלקת המחקר של מינהל הכנסות המדינה; סגן הממונה על הכנסות המדינה; הממונה על תקציב המדינה; יועץ כלכלי לשר האוצר.

במגזר העסקי – זנבר מילא תפקידים בבנקאות, בתעשייה ובביטוח.

בשנים הראשונות בשירות הציבורי היה זנבר קשור ליוזמות החקיקה בענייני מס ועמד בראש מרבית ועדות המומחים לעניינים אלה, ביניהן: הוועדה לענייני שערוך והצמדה בעקבות הפיחות הגדול בשנת 1962; מס שבח מקרקעין; מס עיזבון לעומת מס ירושה; הכנסות עסקיות של חברות ללא מטרות רווח; ועוד

יחד עם זאת, עיקר פעילותו התמקדה בענייני חלוקת הכנסות וחלוקה מחדש של הכנסות. כלומר, קביעת מערכת שעורי מס הכנסה.

בשנת 1963 נתמנה זנבר ליועץ כלכלי לשר האוצר פנחס ספיר. מספר חודשים לאחר מכן כיהן כממונה על התקציבים. בראש שתי יחידות אלו פעל להטמעת שינוי במספר מישורים, כגון: תקציב ארבע שנתי; תוכניות פיתוח ארוכות טווח; שילוב תכניות הפיתוח בתקציב פיתוח ארבע שנתי; ותקציב פיתוח ארבע שנתי לשירותים הסוציאליים. בנושאי תכנון ענפי ותקציבי רב שנתי הוזמן לייעץ לאגף התקציבים של האו"ם.

במהלך שנות השישים היה ממונה על מדיניות השכר לא רק כלפי עובדי המדינה, אלא כלפי כלל העובדים במשק. בין היתר הוטל עליו ליישם את "מדיניות המיתון".

לאחר מלחמת ששת הימים עסק בגיבוש מדיניותה הכלכלית של המדינה כלפי שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. כמו כן ריכז זנבר צוות לתכנון חיבורו של הר הצופים אל ירושלים באמצעות יצירת רצף טריטוריאלי יהודי. נוסף על כך עסק בהרחבת רחבת הכותל המערבי, פתיחת הציר לשער ציון, שיקום הרובע היהודי בעיר, יצירת "חגורה ירוקה" סביב העיר העתיקה ועוד.

בשנת 1968, במקביל לתפקידו כיועץ כלכלי לשר האוצר, מונה ליו"ר הבנק לפיתוח התעשייה. כיו"ר הבנק, עד שנת 1971, ארגן את הועידה הכלכלית הראשונה של יהדות העולם, בה הוחלט על הקמת "החברה לישראל" ומינויו לסגן יו"ר החברה.

עם פרישתו משירות המדינה המשיך זנבר לעסוק בנושא הפלסטיני במסגרות שונות. הוא נמנה על מייסדי "קבוצת רחובות", שעסקה בגיבוש עקרונות למדיניות כלכלית וחברתית רצויה לישראל לטווח הארוך, תוך התחשבות בצרכי האוכלוסייה הערבית. בהמשך לפעילות הקבוצה מונה ליו"ר הקרן לפיתוח שטחים ולשיקום פליטים ערבים בישראל.

בין השנים 1971-1970 שימש בפועל כשר המסחר והתעשייה , כממלא מקומו של פנחס ספיר בעת שכיהן כשר האוצר. עיקר עיסוקיו המסגרת התפקיד היו - העלאת המסים במסגרת ההכנות למלחמת ההתשה והמשבר עם נציגי התעשייה שהחל בעקבותיה.

בשנת 1971 מונה לנגיד בנק ישראל, תפקיד בו החזיק עד 1976. בתקופת מלחמת יום הכיפורים ולאחריה עסק זנבר בהבראת המשק.

לאחר כהונתו כנגיד הבנק פנה לפעילות בסקטור הפרטי והעסקי ומילא תפקידים רבים, ביניהם: יו"ר בנק עצמאות למשכנתאות (1977 - 1982), יו"ר תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטרום), יו"ר חברת צלון, יו"ר מ.ג. תעשיות גומי, יו"ר מפעלי נייר חדרה, יו"ר סולל בונה, יו"ר חברת הביטוח "לה נסיונל" ואחרות. כמו כן היה חבר בוועדים מנהלים שונים, בארץ ובעולם, ושימש בורר בסכסוכים עסקיים סבוכים.

בשנת 1988 נבחר ליו"ר בנק לאומי לישראל (בל"ל) ויו"ר חברת הבת "אפריקה ישראל". בשנות כהונתו הוא הצליח ליצור יציבות בהנהלת הבנק ולהרחיב את פעולותיו בשוק הבינלאומי. בשנת 1995 עזב את תפקידו על רקע מחלוקת בנוגע לרכישת נכסי "אפריקה ישראל" על ידי עובדי החברה.

עם פרישתו מן הבנק החל לעסוק בייעוץ פיננסי. בין תפקידיו הציבוריים: נשיא לשכת המסחר הבינלאומית בארץ וחבר הנהלת לשכת המסחר העולמית.

במשך השנים תרם זנבר לחברה הישראלית והנהיג ארגונים בתחומי החינוך, התרבות, הספורט והקשר עם התפוצות. בין היתר הוא שימש כיו"ר חבר הנאמנים של המכללה למינהל; יו"ר נאמנות התיאטרון הלאומי הבימה; היה ממייסדי ונשיא מוזיאון ינקו-דאדא לאמנות מודרנית; הקים וכיהן כיו"ר המועצה להימורים בספורט; כיהן כיו"ר קרן תרבות ישראל-בלגיה, יו"ר העמותה לקידום הקשרים ישראל-הונגריה, יו"ר המגבית היהודית המאוחדת לישראל ותפקידים אחרים. כמו כן היה זנבר חבר פעיל במועצות מנהלים רבות ונמנה על מייסדי ארגונים חברתיים, כמו: המועצה לישראל יפה.

בין השנים 1981-1976 שימש זנבר בהתנדבות כיו"ר הוועדה הממלכתית לבדיקת מבנה ופעילות השלטון המקומי. דו"ח הוועדה הוגש לידי ראש הממשלה מנחם בגין והמליץ על רפורמה כוללת בענייני השלטון המקומי.

כמי שנושא השואה קרוב לליבו, קיבל זנבר על עצמו בשנת 1987 את תפקיד יו"ר הנהלת מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. תחת מנהיגותו הפך המרכז לגורם מוביל במאבק לשיפור תנאי חייהם של ניצולי שואה נזקקים.

זנבר פעיל שנים רבות במוסדות להנצחת השואה. נוסף על כך הוא חבר בוועדות בינלאומיות מטעם ממשלות ארצות הברית ושווייץ למען ניצולי שואה נזקקים ולהשבת רכוש יהודי. בוועידת התביעות הוא שימש כסגן יו"ר הוועידה, גזבר עולמי ויו"ר הוועד המנהל